השבוע הגיעה הידיעה מדוחא: השייח' חמד בן ח'ליפה אל-ת'אני, האמיר לשעבר של קטאר, מת בגיל 74. עבור רבים בעולם הוא נזכר כמי שהפך את הנסיכות הקטנה למעצמת אנרגיה ודיפלומטיה, אבל עבורנו, הישראלים, השם שלו מעלה זיכרונות של מדיניות דו-פרצופית שהשפיעה על הביטחון שלנו בעומק.
חמד היה האיש שהמציא את הנוסחה הקטארית המוכרת: מצד אחד אירוח בסיס הצבא האמריקני הגדול באזור, ומצד שני בית חם למנהיגי חמאס וארגונים אסלאמיסטיים. הוא בנה את מה שהוא כינה "דיפלומטיה של תיווך", אבל בפועל, הפעולות שלו היו לעיתים קרובות תמיכה אקטיבית בגורמים שקראו להשמדת ישראל. הביקור ההיסטורי שלו בעזה ב-2012, והמיליונים שהזרים לרצועה תחת מעטה של "שיקום", היו אבני דרך בביצור שלטון חמאס. אי אפשר לסכם את המורשת של חמד בלי להזכיר את ה"בייבי" שלו רשת "אלג'זירה". הוא יצר כלי תקשורתי רב עוצמה שהצליח לעצב את דעת הקהל במיליוני בתים בעולם הערבי, כשהוא משמש לא פעם כלוח תהודה למסרים הקיצוניים ביותר.
חמד היה מנהיג של "גידור סיכונים" היכולת לרקוד על כל החתונות במקביל. הוא תיווך בהסכם דוחה שהעניק לחיזבאללה כוח פוליטי אדיר בלבנון, והוא תמך באחים המוסלמים כשכל העולם הערבי הסתכל עליהם בחשדנות.
עכשיו, כשהוא איננו, המזרח התיכון ניצב מול מציאות חדשה. מותו מסמל את סוף תקופת ה"ילד הרע" של המפרץ. הוא השאיר אחריו מדינה עשירה מאוד, אך גם רשימה ארוכה של שאלות על תפקידה האמיתי בערעור היציבות האזורית. עבורנו, הישראלים, השם שלו ייזכר בעיקר כמי שהפך את הדיפלומטיה לכלי שנועד, לעיתים קרובות מדי, לקדם את האינטרסים של אלו שלא רוצים בטובתנו. כשהאבק שוקע, אולי הגיע הזמן למזרח תיכון שבו המילים "מתווך" ו"תומך טרור" כבר לא יופיעו באותו המשפט.
למרות ההסלמה בשטח: הבית הלבן קורץ לאיראנים
ההחרפה בעימותים בין ארצות הברית ואיראן במפרץ הפרסי ממשיכה כבר מספר ימים, אך נראה כי גם מאות השיגורים האיראניים לעבר מדינות רבות ברחבי המפרץ ותקיפות התגובה…
