"אפקט בניה" – לא צריך להיות דוגמן בשביל הצעות

אני רוצה להכיר לכם את חבר שלי בניה. שם בדוי. בניה, בואו נגיד לא נראה בדיוק דוגמן. ממש לא. אם כבר להפך. לא מושך בעליל. ובכל זאת נחשו מה?
לאיפה שהבן אדם הזה לא מגיע, הוא פשוט מסמר הערב וממגנט את כולם.
ראינו את זה כמה פעמים עד שהתופעה הזו נהפכה בקרב החברים שלנו למושג: 'אפקט בניה'. מה זה אומר?
'אפקט בניה' זה מתי שאתה מנסה להסביר איך באמת נראה 'שלם הגדול מסך חלקיו'.
הנה לכם רווק, לא משהו בכלל חיצונית ובכל זאת בכל אירוע רווקות נדבקות לחברתו כמו פרפרים לאש.
ולמה?
כי בניה משפריץ בטונות כמויות של צ'רמניג וביטחון עצמי. בניה לא מהסס לרגע. בניה בטוח בעצמו כמו אלכסנדר מוקדון רגע לפני שקרא לחייליו להסתער על בבל. בניה לא רואה ממטר ומשאיר אבק לבחורים שנראים הרבה יותר טוב ממנו.
מבחינת בניה, בראד פיד וטום קרוז צריכים להתבייש במראה שלהם ולכל הפחות לבנות על אופי ממש טוב אחרת באמת שאין להם סיכוי. והבחורות? טוב, הם פשוט מתות עליו. כי שבניה מספר בדיחה זה לא מעניין אותו אם תצחקו או לא. הוא בטוח שהוא שחר חסון שנמצא בזון שלו ונראה אתכם לא צוחקים. בניה לא דוגמן אלא דוגמן של ביטחון עצמי.
בואו נשים דברים על השולחן ונפתח את זה: במשך שנים לימדו אותנו להסתכל במראה אמרו לנו שהעולם הוא במה, שהרושם הראשוני הוא קריטי, ושהחבילה שאנחנו מציגים היא זו שתקבע את המחיר.
אבל בואו נודה באמת: במרוץ אחרי ה'לוק' המושלם, אחרי עוד סנטימטר בגובה או עוד טרנד באופנה, שכחנו את הדבר האחד שבאמת מחזיק את הבן אדם: מה שקורה בפנים, ואיך זה מקרין החוצה.
תסתכלו סביבכם בבית הכנסת, בעבודה, בתור לקפה.
אתם תראו אנשים 'סטנדרטיים' לחלוטין שמהלכים בחדר כאילו הם כבשו את העולם, ואתם תראו אנשים בעלי חזות מרשימה שמרגישים קטנים, כמעט שקופים. למה? כי הביטחון העצמי הוא לא תכונה חיצונית. הוא לא גנטיקה. הוא תדר.
כשאדם משדר נינוחות עם מי שהוא, כשהוא מקבל את הבריאה הפרטית שלו כמתנה משמים, העולם מגיב בהתאם. מה זה אומר בקיצור: זה לא מה שאתה לובש. זה מה שאתה משרה.
אבל כאן אנחנו מגיעים לנקודה הכואבת והמרתקת ביותר בנפש האדם: הפילוסוף והסוציולוג האמריקאי צ'ארלס הורטון קולי טבע את המושג המבריק והמדויק להפליא: "האני במראה" (The Looking-Glass Self).
הוא טען משפט שמהדהד בכל אחד מאיתנו: 'אני לא מי שאני חושב שאני, ואני לא מי שאתה חושב שאני; אני מה שאני חושב שאתה חושב שאני'.
תחשבו על זה רגע, זה משנה סדרי עולם: אנחנו לא חיים את המציאות שלנו, אנחנו חיים את הפרשנות שלנו לפרשנות של האחר עלינו.
אנחנו בונים לעצמנו מגדלים של ביטחון או של חרדה בהתבסס על מה שנראה לנו שאנשים אחרים רואים כשהם מסתכלים עלינו. אנחנו הופכים להיות 'ההשתקפות של ההשתקפות'. וזה, רבותיי, המלכוד הגדול.
כשהנער או הנערה במגזר שלנו חוששים להוציא את האמת הפנימית שלהם, את הקול הייחודי שלהם, הם עושים את זה כי הם מדמיינים שהאחרים', החברים, הקהילה, הדמויות המשפיעות, לא יאהבו את מה שהם יראו.
אבל מה אם נשנה את התדר?
מה אם נבין שהערך שלנו לא נמדד לפי איך שאנחנו חושבים שהסביבה תופסת אותנו, אלא לפי איך שאנחנו תופסים את השליחות שלנו?
כשאתה מבין שאתה מחובר למקור, לבורא עולם, הביטחון העצמי שלך מפסיק להיות תלוי ב'מה יגידו'.
הוא הופך להיות יציב, שקט, נוכח. כשאתה משדר החוצה דבקות במטרה, ענווה אמיתית ושמחה בחלקך, אף אחד לא יסתכל על הגובה שלך, על המותג שאתה לובש או על סגנון הדיבור שלך.
הם יראו את האור. הם יראו דמות, לא דוגמן.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול המראה בבוקר, לפני שאתם מסדרים את החולצה או את השיער, תזכרו: המראה היא כלי חיצוני. המראה האמיתית היא הלב שלכם, והדרך שבה אתם בוחרים לפרש את העולם. תפסיקו לדאוג ממה שאתם חושבים שהם חושבים.
תתחילו להיות מי שאתם באמת: כי בזה, ובזה בלבד, טמונה הגאולה הפרטית והכללית שלכם. אם תתחילו לשדר לעולם שאתם למבורגיני או פרארי וככה קודם כל תסתכלו על עצמכם
אז ככה גם יתחילו להסתכל אליכם וכן, המסר הזה יתחיל לעבור גם לסביבה.
יאללה אלופים! לכו ותתחילו לשתות את העולם בקשית. הוא מחכה רק לכם! ומי שזה לא מתאים לו? שיחפש.